העיסוק בניהול קרנות גידור צריך היה להיות בעל ממדים גדולים בישראל, אך הוא אינו כזה. החוק הישראלי הופך את הקמתן של קרנות גידור שמעסיקות מנהלים מקומיים לכה בעייתית, שרק קרנות מעטות בעלות מבנה משפטי תקין הצליחו להתרומם. כך, נשללות הזדמנויות ממנהלים פוטנציאליים. במקום זאת על הממשלה לאפשר לקרנות גידור לשגשג, והיא יכולה לעשות זאת מבלי להקריב כל אינטרס ציבורי.
השקעותיה של קרן גידור נבחרות בידי מנהל הקרן. המנהל הוא אקטיווי, מבצע עסקות בכספי המשקיעים כמיטב יכולתו, בעוד המשקיעים הם פאסיוויים ומאפשרים למנהל להשקיע את כספם לפי ראות עיניו, בכפוף אך ורק למנדט ההשקעות של הקרן. לכן, השקעה בקרן גידור היא למעשה השקעה בכישורים של מנהל הקרן.
מכנה משותף לקרנות גידור הוא החשש של הציבור מפניהן. אצל המשקיע הפשוט, קרנות גידור נתפשות כנוטלות סיכונים פרועים ומטורפים, על אף שמעטים יודעים כיצד קרן גידור משקיעה בפועל. האמת היא שקרנות גידור עשויות להיות פחות מסוכנות ממכשירי ההשקעה המסורתיים. כך, למשל, באמצעות שימוש באמת מידה סטנדרטית של תנודתיות, קרנות גידור יכולות להיות פחות תנודתיות מהרבה קרנות נאמנות המשקיעות באותו תחום השקעה.
מכנה משותף נוסף של קרנות גידור הוא שהפיקוח הרגולטורי עליהן הוא מופחת כמעט בכל מקום. סיבה אחת לזה היא שעל אף אופיין הסתום משהו, לקרנות גידור יש יתרונות רבים: הן מספקות נזילות, מפזרות סיכונים בצורה יעילה ומספקות הזדמנויות השקעה מגוונות. הן גם יכולות להוות מקור מצוין לתעסוקה ולהכנסה ממסים.
מבין הסיכונים שקרנות הגידור מציגות – ויש סיכונים – הסיכון שמדאיג ביותר את הרגולטורים הוא הסיכון להפסדי הון של משקיעים תמימים. כדי למנוע זאת, דורשים רגולטורים רבים שקרנות גידור יגייסו כספים רק ממשקיעים מתוחכמים או עשירים. הרעיון הוא שמשקיע מתוחכם מספיק כדי לקבל את החלטותיו בעצמו או עשיר מספיק כדי לשכור יועצים, אמור להיות בעל יכולת להשקיע במוצר שאינו שגרתי, ואף לוותר על הגנות רגולטוריות שהיו יכולות לחול לגביו. רגולטורים אחרים אף נעים לקראת מתן אפשרות להשקעה קמעונית בקרנות גידור, אך במסגרת תשתית רגולטורית.
ישראל, לעומת זאת, אימצה גישה בוטה שמכשילה את האינטרסים שלה. הכללים אצלנו מטילים מגבלות כמעט כובלות על מנהלי קרנות גידור פרוספקטיוויים. יש חריגים מוגבלים, אך אף לא אחד מהם מתמקד בסוג המשקיע או בסיכון עצמו. יותר גרוע, רשות ניירות ערך מטילה את המגבלות על מנהל קרן בישראל אף אם לקרן אין ולו משקיע ישראלי אחד. כמובן שמשטר רגולטורי זה ויישומו אינם מותאמים באופן צר לצרכיו של הציבור הישראלי.
עורכי דין בעלי ידע יכולים לבנות קרנות גידור שיתאימו למגבלות הישראליות, אך במקרים רבים הדבר עלול להוביל למבנים שאינם מוכרים בעולם קרנות הגידור, או שאינם יעילים מבחינה מיסויית. בשל כך, גיוס ההון נהפך שלא לצורך קשה יותר ממה שהוא צריך להיות. התוצאה הסופית היא שישראל מאבדת מנהלים מעולים, וכסף שיכול היה להיות מושקע במנהלים ישראלים מושקע במנהלים בחו"ל.
על המחוקק הישראלי לעודד, במקום להרתיע, קרנות גידור. לעת עתה, הון אינטלקטואלי הוא היתרון התחרותי של ישראל, ואין סיבה לעודדו רק במגזר הטכנולוגי. קרנות גידור אינן במהותן בעלות סיכון גבוה יותר מקרנות הון סיכון, למשל. עם זאת, מנהלי קרנות גידור ניצבים מול מגבלות קשיחות לעומת מנהלי קרנות הון סיכון שאינם ניצבים מול מגבלות דומות. אילו הממשלה היתה מתמרצת יצירת קרנות גידור, בריחת המוחות היתה מצטמצמת, התעסוקה היתה צומחת וההכנסה ממסים היו גדלים.
זה בהחלט אינו נימוק לנטוש את הציבור. להפך. אף אם המחוקק משוכנע שקרנות גידור מתאפיינות בסיכון גבוה במיוחד, החוק יכול להתמקד בציבור המשקיעים. קביעת רף מינימלי של תחכום או עושר כתנאי מקדמי להשקעה בקרנות גידור יגרום להרחקת משקיעים פגיעים. פתרון אולי טוב יותר הוא שהחוק יכול לנתב השקעה קמעונית של משקיעים לא מתוחכמים לתוך קרנות גידור העומדות בקריטריוני השקעה קבועים ושהן שקופות.
המחוקק גם יכול להשקיט את דאגתו ברגולציה הסמויה שכוחות השוק מטילים על קרנות גידור, אף כשמגע הממשלה הוא רך. משקיעים שמשמשים כנאמנים בעבור יחידים – למשל, קרנות פנסיה – עורכים בדיקת נאותות מעמיקה לפני שישקיעו. בנוסף, ספקי אשראי לקרנות גידור מטילים דרישות המבוססות על איכותם של מבני הניהול של הקרנות, דיווח על סיכונים, שיטות תפעול ורווחים. למעשה, רגולטורים חיצוניים ופנימיים מפקחים על הקצאות ההון – הן של הנאמנים המשקיעים בקרנות הגידור הן של הבנקים שמלווים לקרנות הגידור.
קידום נבון ומיידי של קרנות גידור יקדם את האינטרסים של ישראל. עולם ההשקעה משתוקק למנהלי קרנות גידור מוכשרים, ומגזר השירותים הפיננסיים של ישראל יכול לספק אותם. הגיע הזמן לאפשר לאלף קרנות גידור לפרוח.
